Loading

אני רוצה למות בבית

שני ההורים שלי נפטרו בבית תוך 10 חודשים. קודם אבא ואז אמא. מאבא נפרדתי כמה ימים לפני מותו. המוות שלו תפס אותי בעת חופשה משפחתית באיטליה. לא אשכח את צלצול הטלפון של סוראג', העובד המסור של אבא. היינו בדיוק באיזו חנות אוכל מקסימה והתלבטנו אילו דברים טעימים ניתן לקנות ולהביא ארצה. אבא שלי מאוד אהב לאכול ותמיד ידע להמליץ על מסעדה טובה כשנסענו לחו"ל. הטלפון הזה לא יכול היה לתפוס אותי "במקום מתאים יותר". איך שראיתי את המספר, ידעתי. לא הייתי מסוגלת לענות. חשבתי שאם לא אענה, אולי הבשורה לא תגיע אלי. הטלפון צלצל שוב, הפעם זו היתה גיסתי שצלצלה אלי מארה"ב, שם הם גרים. לצלצול הנוסף כבר עניתי. עם אמא הייתי כשהיא נפטרה. ראיתי אותה נושמת את נשימותיה האחרונות.

חשבתי שאני מוכנה. היה ברור שזו רק שאלה של זמן. אבא שלי ז"ל, אובחן כחולה במחלת הפרקינסון בגיל 79. הוא נפטר בגיל 87. אמא שלי נפטרה בגיל 81, אחרי 3 וחצי שנים בהן היתה סיעודית ושבורת לב ממחלתו של אבא. מסתבר שאף פעם לא מוכנים. מרוב שהייתי עסוקה ב- doing ובלטפל ביום יום שלהם לא התפניתי לחשוב על עצמי ועל מה שעובר עלי. המשפט היחידי "המשמח" שאני יכולה להגיד בהקשר של מותם, שלפחות הם נפטרו בבית כמו שהם רצו ולמעשה כמו שגם אחי ואני חשבנו, שיהיה הרבה יותר טוב עבורם.

ההחלטה גמלה בליבי בשלב מוקדם יחסית, בו הבנתי שלרפואה אין מה להציע להם, מלבד הקלה של חלק מהסימפטומים. שני כללים עמדו לנגד עיני. האחד שהם לא יסבלו מכאבים והשני שיישנו טוב בלילה. לשמחתי, אבא שלי מעולם לא התלונן על כאבים וישן מצוין. הוא פשוט הלך ודעך אט אט עד שנפטר. אמא שלי סבלה בעיקר מאי נוחות בשנתה כתוצאה מפצעי לחץ ואי נוחות כללית, אולם גם זה נפתר לאחר טיפול רפואי והחלפת התרופות שלה עד להפסקתן כמעט באופן מלא.

חשוב להבין שההחלטה הזו, חייבה אותי להתאים את הבית של הורי למצב החדש בו שניהם חולים. למזלי הרב, הם התגוררו בדירה גדולה עם מספיק חדרים להם ולשני העובדים הזרים שנאלצנו להעסיק. את אחת המקלחות שיפצה אמי כמה שנים קודם לכן והתאימה אותה לגילם המבוגר. השינוי העיקרי שנדרש ממני לעשות, היה להפוך את בית הורי למעין בית חולים סיעודי ביתי ולהביא את כל שירותי הרפואה האפשריים אליהם הביתה. יש שיגידו פריבילגיה יקרה. אני אומרת, תיערכו מראש בין באמצעות רכישת ביטוח סיעודי או חסכון כספי מתאים. מבחינתי לא היתה אפשרות אחרת. קודם כל זה היה רצון מפורש ששניהם הביעו. בנוסף, בתי החולים לא יכלו להציע להם הרבה מבחינה רפואית, מלבד המתנות ארוכות, חיידקים טורפים וזיהומים ויחס אחיות לחולים נמוך במחלקה הגריאטרית. לעומת זאת, קופת החולים בשילוב מספר פעולות נוספות בהן נקטתי, אפשרה להם לקבל את שירותי הרפואה בבית ולחסוך מהם את היציאות החוצה שהיו קשות ומתישות.

השלב הראשון היה לבקש, במקרה שלהם את מכבי, לצרף את הורי למחלקה לשירותי בית. שירות מבורך, שמאפשר הגעה של רופא ואחיות לפי הצורך לבית. אפילו בדיקות דם שבתחילת הדרך עוד היה צורך בהן, נלקחו מהם כשהם שוכבים במיטה שלהם.

השלב השני היה לרכוש לכל אחד מהם מיטה סיעודית וציוד מתאים. בעניין זה האפשרויות רבות, החל מיד שרה, המשך מיד 2 וכלה ברכישה של ציוד חדש. בנוסף, בתנאים מסוימים ניתן לקבל ציוד מסובסד דרך קופת החולים.

השלב האחרון היה הסדרת שירותים רפואיים נוספים דרך הקופה או באופן פרטי בבית. לדוגמא, במשך תקופה מסוימת אמא שלי ז"ל היתה זקוקה לפיזיותרפיה ליד שלה. לשמחתי קופת החולים אפשרה לה לקבל ביקורים אלה בבית. לעומת זאת, כאשר היא נזקקה לרופא שיניים באופן די דחוף, אומנם הצלחתי לאתר רופא פרטי שיגיע אליה לבית, אולם מאחר והוא חשש לטפל בה בגלל המורכבות הבריאותית של גילה, נאלצנו לקחת אותה ברכב מיוחד למחלקת השיניים בבית החולים תל השומר.

היום רוב האנשים נפטרים בזקנתם, כאשר רבים מהם סובלים ממחלות שפוגעות בהן בהדרגה ועלולות להימשך, כמו במקרה של הורי, שנים ארוכות. הם זקוקים לטיפול פיזי, תפקודי ונפשי, שאומנם לא ירפאו אותם, אולם ישפרו את איכות חייהם ויימנעו מהם כאבים וסבל מיותר. הזכות לבחור היכן למות הינה זכות בסיסית של כל אחד ואחת, אולם הקושי במימושה, נובע בעיקר מכך שהזקן בשל מחלתו וגילו, מתקשה לעיתים להביע את רצונו והזכות להחליט עוברת לידי בן/בת הזוג וילדיו והממסד הרפואי. הקושי הנוסף, הוא הקושי להיערך לכך, הן בצד המעשי והן בצד הכלכלי.

לכן, אני ממליצה להורים מבוגרים להורות בצורה מפורשת, בין בעל פה ובין בכתב על רצונם. אם הבחירה שלהם היא בטיפול ביתי, עליהם להבהיר ולבקש זאת בצורה מפורשת. לגבי ההיערכות המעשית והכלכלית, טיפול בבית מחייב הקמת מעין צוות. הצוות יכול להיות מורכב מעובדים זרים, עובדים ישראלים, שילוב של שניהם, רופאים ואחיות שמגיעים לפי הצורך והחשוב מכל ילדים, אחים, חברים ואחרים שיכולים להגיע ולסייע. אני ממליצה שעל כל אלה יהיה ראש צוות אחד, שירכז ויחלק את המשימות השונות בין כולם. צריך לקחת בחשבון שגם טיפול בבית חולים, מחייב היערכות של בני הבית והגעה לבית החולים ושהייה במחיצת החולה מחד וטיפול בבית של ההורים ותחזוקתו מאידך.

לעניין הכלכלי, גמלת סיעוד ע"פ חוק, ביטוחים סיעודיים וכספים שההורים חסכו לכך מבעוד מועד יכולים להקל מאוד. מובן, כי לעיתים ההוצאות מאוד גבוהות ובני המשפחה חייבים להירתם גם בצד הזה.

לא לחינם נאמר "ביתו של אדם הוא מבצרו". הזכות למות בבית הינה זכות בסיסית ולמעשה אין מניעה אמיתית לבצע זאת. הקושי העיקרי הוא תפיסתי והתארגנותי של בני המשפחה ונטייתה של המערכת הרפואית לעודד אשפוז בבתי חולים. חשוב לי להדגיש, כי אינני מתנגדת כמובן לטיפול רפואי מוסדי וסבורה שכל מקרה לגופו וכי על בני המשפחה להפעיל שקול דעת. יחד עם זאת, לדעתי הכלל המנחה צריך להיות לאפשר לקשיש לסיים את חייו בבית, מוקף בבני משפחתו. הכלל הזה מחייב התארגנות מבעוד מועד והסכמה של בני המשפחה. אין שום דבר הרואי או משמח במוות והאמינו לי לראות את אמא שלי נלקחת מחדר השינה שלה עטופה בבד היה קשה מנשוא ושבר את ליבי. למרות זאת כמו בשירו של יהודה עמיחי "אני רוצה למות בבית", זוהי האפשרות הטובה והמכבדת ביותר להבנתי.

השאר תגובה

avatar
  הרשמה לעדכונים על תגובות  
התראה של