Loading

הסיפור של דוד

דניאלה,

שמי דוד (שם בדוי). לפני כחמש שנים התאלמנתי מאשתי אחרי קרוב ל- 40 שנות זוגיות נפלאות. לאחרונה מלאו לי 70. לפני שנתיים הכרתי את דפנה (שם בדוי), אלמנה בת גילי והתפתחה בינינו מערכת יחסים. אנחנו לא גרים יחדיו, אולם מרבים לבלות ולטייל בעולם. חשוב לי לציין שאני בעל אמצעים ויש לי בת אחת נשואה ושלושה נכדים חמודים. לצערי הגדול, ביתי איננה מפרגנת לקשר ומסרבת להיפגש עם דפנה. ניסיתי לקרב ביניהן בדרכים שונות. דפנה מעוניינת ומשתפת איתי פעולה אולם ביתי, מסרבת. חמור מכך היא מידי פעם גם מאיימת שאני לא אראה את הנכדים אם אמשיך את הקשר עם דפנה.

את וודאי שואלת את עצמך מדוע? חברי אומרים שהיא פוחדת שדפנה תשלט על הכספים שלי אחרי לכתי. אולם אני עשיתי הכל כדי להרגיע אותה. דפנה ואני לא גרים באותה דירה והיא שומרת על הדירה שלה. העברתי את הדירה שלי על שם ביתי וגם את כל הנכסים שברשותי, הכל כמובן עם הגנות מתאימות. קניתי לשלושת הנכדים שלי דירות ופתחתי חשבונות חסכון על שמם. ערכתי צוואה ברורה שבה הכל עובר לבת שלי. הדבר היחידי שעשיתי שלאחרונה, נישאתי כדת משה וישראל לדפנה. הסיבה לכך היא שאני מקבל פנסיה תקציבית ואחרי לכתי, ממילא רק היא תוכל ליהנות מכספים אילו.

אני כותב לך ולקוראים את הדברים מתוך צער גדול. במקום מסוים אני מקווה שהבת שלי תראה את המכתב הזה ואולי תבין שמלבד העובדה שטוב לי עם דפנה, היא צריכה להיות מאושרת שיש לי בת זוג ואני מבלה ולא לבד או מבלבל לה את המח. הייתי מנהל בכיר בעברי ומבין את הרגישות הרבה והחרדה שלה לכספי הירושה. אולם באמת, האמיני לי, דאגתי ואני דואג לה ולנכדי. הבטחתי את הכל וגם זה לא די. אני מאוד אוהב את ביתי, ורוצה להאמין שההתנגדות שלה נובעת מהזיכרון של אמא. לא יודע כמה שנים נשארו לי אבל אני רוצה ליהנות מהן.

השאר תגובה

avatar
  הרשמה לעדכונים על תגובות  
התראה של